הילדים שלנו רוצים ללמוד. אנחנו רוצים לעזור להם. אנחנו מכינים דפים מלאי ציורים וצבע, שיהיה לילד מעניין. האם זהו רעיון מוצלח?
פעם, ספרים היו משמימים ומייבשים. את אף אחד לא עניין איך הם נראים. רק מה התוכן שבהם. העידן הזה עבר מן העולם מזמן. היום, כל ספר צריך לעבור עריכת תוכן, אבל גם עריכת צורה. אנחנו רוצים ילדים עירניים, ולכן ספרי הלימוד שלנו, וכמעט כל החומר החינוכי הקיים, עובר התבוננות עמוקה בקנקן. איך הספר מעוצב, איך עושים שהוא לא ישעמם? איך הילדים יצליחו לעבוד איתו?
והתשובה שנוצרה ברורה! ספרים צבעוניים, מלאי איורים, קריקטורות ושלל נושאים מגוונים. חגיגה לעיניים. תענוג לילדים.
אבל, אליה וקוץ בה. הניסוי הצליח. הספרים מעניינים. הם כל כך מעניינים, עד שיש הרבה ילדים שלא מצליחים להתרכז בהם. הציורים מפזרים אותם. הם לא מצליחים להבין מה הטפל ומה העיקר. הם יזכרו את הקריטורה ולא את התוכן. ויש לא מעט ילדים שלא יזכרו כלום. ילדים עם נטיות היפראקטיביות, שהבלאגן בעיניים יוציא אותם מריכוז והם לא יצליחו לעבוד בצורה יעילה.
זוכרים מה שאמרנו?
זוכרים שאמרנו שחשוב לנו סביבת למידה יעילה ולאו דווקא סביבת למידה נוחה. גם כאן השאלה היא האם זו צורה נוחה ויפה בלבד, או גם יעילה. והתשובה היא שלהרבה ילדים היא לא יעילה. הגענו למצב שבו הרבה ילדים רואים את הקנקן ולא את מה שבתוכו.
כשאנחנו רוצים הגשה יעילה, אנחנו צריכים צורה מתאימה, ולאו דווקא צורה יפה. מה זה אומר? דף נקי, מעט מאוד איורים, וגם הם מאוד מדוייקים, כתב ברור בגודל מתאים, כמות מילים שמתאימה לרמת הקריאה, צבעים שמציינים רק דברים חשובים, וכותרות מודגשות. מהסיבה הזו, גם כשנלמד לקרוא, ננסה להשתמש בכמה שפחות ציורים. נשתמש באותיות ברורות ונקיות, נשתמש במשחקים בלי צבעים. רק כשצריך נשתמש באיור, וגם אז הוא יהיה נקי. ברור שיש ילדים שציורים לא יפריעו להם. אבל אני עוד לא פגשתי את הילד שההתאמה הזו הפריעה לו.
ואם תשאלו, איך הילד לא ישתעמם? בנו קנקן יעיל, ותשקיעו בתוכן טוב ומתאים. מהניסיון שלי, לא פגשתי ילד שנכנס לתהליך למידה והשתעמם. ברגע שנכנסים ללמידה, יש עניין, אור בעיניים. כשהעיניים מאירות, לא צריך את הזרקורים בדף.